הקהילה היהודית של יואנינה

הקהילה היהודית ובית הכנסת ביואנינה – ראיון עם אלגרה מצא

מה אנחנו יודעים על הקהילה היהודית ביואנינה כיום ובעברה? לא הרבה. נכון, אפשר להיכנס לאינטרנט ולקרוא קצת, אולי למצוא איזה ספר ישן אבל אין כמו להגיע למקור והמקור הוא אישה אחת קטנה, אנרגטית, מלאת ידע ובעלת חוש הומור. הרמתי טלפון לאלגרה וקבענו לקפה, נשנושים ופטפוטים.

יום יפה, מול האגם, צופות בחותרים באגם ומפטפטות. בזמן הקפה והנשנושים ראיינתי אותה והבנתי שאני לא הולכת לערוך את זה אלא להגיש את זה כמו שהיא סיפרה את הסיפור, מנקודת מבטה. דיברנו על נושאים שונים הקשורים לקהילה היהודית ולעיר עצמה לכן תמצאו את דבריה של אלגרה בכתבה זו בסדר מסוים, כציטוט יחד עם עוד מספר הערות/הבהרות שהוספתי.

ביקשתי ממנה לספר קצת על עצמה כדי שתכירו אותה: אלגרה מצא, ילידת יואנינה אחרי מלחמת העולם השנייה. אבא שלה במקור מיואנינה ואמא שלה נולדה בקרדיטסה [Karditsa]. אלגרה מאוד ציונית והייתה בארץ כמה שנים, סיבות משפחתיות החזירו אותה ליואנינה. אביה היה עם הפרטיזנים על ההרים של וריה [Veria] ולחם בגרמנים, אמה הסתתרה בהרים באזור של קרדיטסה. הם לא היו ביואנינה כשאספו את היהודים ושלחו אותם למותם. אביה היה הראשון מיהודי יוון שכתב ספר, פרסם והרצה על היהודים שלחמו יחד עם הפרטיזנים. היא מתנדבת ופעילה בקהילה היהודית ביואנינה, היא זאת שמציגה את בית הכנסת למבקרים בו.

יואנינה מנקודת מבטה האישית: "עיר מקסימה היושבת על אגם [אגם פאמבוטיס] כמו טבריה, פי 3 בגודל מטבריה. בתוך האגם יש אי קטן [ניסאקי]. ממש מקום שלו ולי אישית מזכיר מאוד את ירושלים. הגובה, החומה. חוץ מהאגם זה מזכיר לי מאוד את ירושלים ואני חושבת שאחת מהסיבות שהגיעו לכאן היהודים לדעתי כי זה הזכיר להם את ירושלים. היהודים הגיעו ליד החוף ב-71, כשהגיעו מירושלים ובדרך היו עוד ערים שיכלו לעצור בהם, הייתה ניקופוליס ליד פרבזה, ערים גדולות אבל שם לא נשמו את אותו אוויר כמו ירושלים ופה זה מזכיר להם את המולדת. אנשים שמהגרים ממקום למקום מחפשים את מה שמזכיר להם את המולדת. בזמן האחרון מרכז העיר הוא עמוס בגלל האוניברסיטה. יש לנו אחת מהאוניברסיטאות הגדולות ביוון עם 20,000 סטודנטים וזה מביא חיים ורוח של צעירים בעיר כי קודם העיר הייתה מאוד שמרנית והסטודנטים שינו את זה. ההרים באזור שלנו הם ממש מקסימים, מרגישים כאילו שאנחנו ליד אלוהים. האגם לא כל כך מזוהם, זאת הצמחייה שעולה למעלה. זה לא זיהום תעשייתי. פשוט לא ירד גשם בזמן האחרון לכן המים עומדים ורואים שחסר לפחות מטר מים. אני בטוחה שזה ישתנה במהלך החורף. עכשיו כבר אי אפשר לשחות. בילדותי היינו שוחות באגם".

אלגרה מספרת על הקהילה היהודית: "הקהילה שלנו כיום מונה כ-50 נפשות, בעבר הייתה גדולה יותר. בתחילת המאה ה-20 היו כ-5000 נפשות בעיר. קהילה יהודית רומניוטית*. רומניוטים הם היהודים שהגיעו ישירות מירושלים אחרי חורבן בית שני. ב-71 הגיעו ליואנינה מירושלים, אין ממש הוכחות בעניין זה. מאז הם גרים פה בשלום עם השכנים שלהם. בעיר שלנו לא היו רדיפות מצד הנוצרים, ב-2000 שנה שהקהילה קיימת לא מצאנו דברים חמורים, תקרית אחת או שניים לפני פסח, זה לא מקרה אנטישמי. היהודים לפני המלחמה עסקו בכל המקצועות, הרוב היו עניים ולא הסיפורים שמספרים על קהילה עשירה. היו גם עשירים, היו גם משכילים, מכל השכבות של החברה אבל כולם היו אדוקים בדת, ידעו לקרוא בתורה כולם. והמוזר שקרה פה היה שיוונית הם לא ידעו לכתוב, הרוב ידעו לקרוא ולכתוב בעברית, בכתב המרובע**. לפני המלחמה הם כתבו את כל המסמכים, הפיוטים, כל ההוראות לחגים וכו' במילים יווניות אבל אותיות בעברית. הקהילה שלנו יש לה הרבה- הרבה דברים מיוחדים לנו. לא תמצאו באף קהילה אחרת. פה לא דיברו לדינו, פשוט זאת היוונית שדיברו כאן, לא דיברו יידיש ולא לדינו, כמובן שדחפו כמה מילים בעברית וכמה מילים בטורקית. היו הרבה שכונות יהודיות אבל הכל באותו אזור. כאן היה הגרעין של העיר, פה הייתה העיר בהתחלה. בין התושבים הראשונים של העיר היו היהודים. העיר הייתה בתוך החומה ושם התגוררו התושבים, גם היהודים. איך שהתפשטו והתרחבה העיר היהודים בחרו באזור הזה, הנוצרים באזור אחר והמוסלמים בקצה אחר וכולם חיו יחד בסדר. ליהודים היו חיי קהילה מאוד מאורגנים עם עמותות כמו שיש כיום: חברה קדישא, תלמוד תורה, עזרה לעניים ועוד. הייתה למשל עמותה של נשים שאם הייתה בת שלא היה לה כסף לנדוניה אז עזרו לה. עמותה נוספת הייתה לאסוף כסף כדי לשחרר שבויי מלחמה מהטורקים כי הטורקים היו לוקחים שבויים במלחמה בין יוון לעותומאניים והיהודים שילמו כסף כדי לפדות אותם. כל מיני עמותות שעזרו לחיים היומיומיים בקהילה היהודית. 50 הנפשות שנשארו יש להם ילדים אבל הילדים לא נשארו כאן. אם הקהילה קטנה אז הילדים הולכים למצוא חתן יהודי במקום אחר או עבודה לכן הילדים שלנו נסעו לאתונה, אמריקה, ישראל וכו'. אנחנו כבר הבנו שאנחנו לא יכולים למצוא מישהו שימשיך רק אם יקרה נס. אני צריכה להבין טוב -טוב שזה מוות טבעי של הקהילה שלנו. בהתחלה סירבתי להאמין בזה, קיבלתי שוק כשאמרו לי מה יהיה. אין המשך אבל איך שאני חושבת יותר ככה בהגיון אני מבינה שזה הסוף, בגלל הגרמנים".

*הקהילה היהודית ביואנינה היא רומניוטית. רומניוטים זה למעשה הכינוי ליהודים שלא משויכים לעדות אשכנז או ספרד וחיים בחבל הבלקן. מקור השם הוא מהמאה ה-4 לספירה וניתן ליהודים אזרחי רומא והם היו בעיקר יהודים דוברי יוונית- מוצא הלניסטי.

 **הכתב המרובע =אלפבית תקני של עברית ושפות יהודיות אחרות ששימש בעיקר לדפוס ומקורו כנראה בהתפתחות הכתב הארמי-האשורי המרובע שיהודים אימצו במהלך גלות בבל או במהלך ימי בית שני.

הגרמנים הגיעו ליוון ב-1940. יותר נכון שלחו קודם את האיטלקים לכאן ולאחר מכן הגיעו בעצמם כשראו שהאיטלקים לא עושים את העבודה כפי שציפו מהם. זה התחיל במלחמת איטליה-יוון ב-28/10/1940 [אם עוד לא קראתם את הכתבה שלי על מוזיאון המלחמה של קאלפאקי אז זה הזמן: http://www.greece-islands.co.il/pages/war_museum.html]. כמו בכל מקום אחר אליו הגיעו הגרמנים גם כאן ביואנינה הקהילה היהודית הושמדה כמעט כליל.

ביקשתי מאלגרה לספר לי על הקהילה היהודית בזמן המלחמה, בתקופת האיטלקים ובתקופת הגרמנים וזה מה שהיא סיפרה: "לפני הגרמנים היו כאן האיטלקים והם לא פגעו ביהודים ולא בבניינים שהיו בעיר. רק כשהגרמנים הגיעו התחיל הבלגן ודווקא בסוף הזמן שהיו כאן הגרמנים. בהתחלה הם היו בסדר [הגרמנים], לא לחצו על אף אחד, ביקשו כסף מהיהודים כאילו מיסים וככה היהודים היו ב"שינה" חשבו שזה בסדר עד שיום אחד אספו אותם, רק 6 חודשים לפני השחרור ב- 25/3/1944 ושלחו אותם ישירות לתנורים. בית הכנסת שהיה מחוץ לחומה שנקרא "קהל קדוש חדש" נהרס לגמרי על ידי הגרמנים בצורה אכזרית מאוד והמקום שאנו יושבות בו כרגע הוא המקום בו ריכזו את כל היהודים, בדיוק כאן! ושינעו אותם עם משאיות פתוחות כי פה אין רכבת. שמו אותם ב-85 משאיות פתוחות דרך קטרה, מהכביש ממול דרך מצובו, קטרה, טריקאלה ולריסה. בלריסה היו איזה שבוע ימים במחנות ואחרי זה ברכבות לאושוויץ. כאן ריכזו את היהודים כי זאת הייתה השכונה היהודית. פה היה המינימום של לברוח כי לפנינו האגם ואלו שגרו בתוך החומה הביאו אותם הנה וכאן עמדו המשאיות. איך גילינו את זה? הרי הגרמנים אהבו לצלם את מה שעשו וצילמו כמה תמונות שאיזה עיתונאי מיואנינה מצא בברלין באיזה משרד של הגרמנים שם, לא זוכרת איזה משרד. הוא הבין שזה מזכיר לו משהו. למזלנו הרחוב הזה לא השתנה והוא הבין שזאת יואנינה. הוא קנה את התמונות עם כסף של יהדות אמריקה, יוצאי יואנינה נתנו לו כסף. הוא העלה לאינטרנט ופרסם גם כאן בעיתון המקומי וביקש שתושבי יואנינה יזהו מי זה בתמונה. באמת זיהו 11 איש ואז נתנו את התמונות למוזיאון "יד ושם" ועכשיו יש מצגת שם של התמונות הנ"ל. כמובן שהעיתונאי קיבל פרס על כך".

מה קרה בזמן המלחמה ולאחריה?: "לפני המלחמה היו 2200 יהודים, הושמדו 1850 בערך. אין לנו רשימות, אין לנו מספרים מדויקים, הכל מזיכרון ולאחר המלחמה חזרו 120 בערך. אין רישומים כי שרפו את כל הרישומים. אין ספר הסכמות, אין ספר של הקהילה, כלום!! כלום!! ותתארו לכם שאחרי המלחמה ב-1946 נוסדה מחדש הקהילה ומתחילים מאפס. הניצולים חזרו לכאן וגם מעטים שהתחבאו בהרים עם הפרטיזנים או מעטים שהתחבאו באתונה שהייתה עיר גדולה ואף אחד לא הכיר אותם שם הגיעו ליואנינה. אחרי המלחמה כולם התחילו מאפס, כולם! גם אבא שלי התחיל מאפס, אחרי המלחמה בנה עסק, קנה בית. כל היהודים שהיו ביוון – לא יודעת מה עשו במדינות אחרות- עשו עסקים, מצאו שוב את החיוך שלהם, התחתנו, התאהבו, עשו ילדים, בנו, בנו, בנו כל הזמן. הדור שלי מצא הכל מוכן ורק קצת תיקונים או מינימום להחזיק את מה שקיבלנו".

שאלתי את אלגרה לגבי היודנראט* וזאת התשובה שקיבלתי:  "פה היה אחרת, לא היה יודנראט. לקחו את הועדה של הקהילה היהודית וסגרו אותם בבית בעיר והקהילה הייתה בלי מנהיג ולכן נשארה כאן. מה שקרה כאן זה שהגיע "בכבודו ובעצמו" קורט ולדהיים**. הוא הגיע לכאן עם מטוס ימי, פעם ראשונה ראו התושבים כאן מטוס ימי. הגיע לאגם ונתן את ההוראה האחרונה "מחר אתם אוספים אותם, את היהודים" והיה נוכח פה כשאספו את היהודים. בהמשך התקדם בקריירה פוליטית ויהודים מיואנינה זיהו אותו והתחילו לתת עדויות נגדו וגם עיתונאים משווייץ ואז התחילו לחקור את העניין". לא ידעו לאן לוקחים אותם, היו חייבים להסכים כי אחרת היו הורגים אותם, כנראה שלא ידעו מה קורה בשאר אירופה. זאת שאלה שגם אני לא יכולה לענות עליה. אני אומרת שהיטלר פשוט עבד טוב מאוד. היו חסידי אומות עולם יווניים אך לצערנו אף אחד לא מיואנינה. הצילו רק רכוש אבל נפשות לא. המכונה של היטלר הייתה כל כך טוב משומנת שלא הצליחו להציל".

 *יודנראט היו מועצת היהודים. מעין ארגונים שהוקמו בכפייה על ידי הגרמנים והם תיווכו בין השלטון הנאצי לבין הקהילות היהודיות. אומנם ארגונים אלו הוקמו בכפייה אך העומדים בראשם נחשבו לפעמים לבוגדים בקהילה ולעוזרי הנאצים.

**קורט ולדהיים היה מזכ"ל האו"ם ונשיא אוסטריה בעבר. לפני הקריירה הפוליטית היה קצין בוורמאכט ומעורב בפשעי מלחמה. בגלל עברו זה נחשב ל"פרסונה נון גרטה" בתקופת נשיאותו בהרבה ממדינות המערב.

כאן אלגרה ממשיכה ומספרת על אביה והפרטיזנים, מה הוא עשה לאחר המלחמה ומה קרה. הסיפור האישי שלה מתערבב בסיפור הכללי וזה מובן כי איך אפשר להפריד בין השניים?  

"אבא שלי, הוא אסף שמות, הייתה לו התכתבות ענפה ועוד בזמנים שהיה אסור להגיד כאן שמישהו היה פרטיזן כי היו רודפים אחרי הפרטיזנים אחרי המלחמה. לפני שנתיים ערכו תערוכה במוזיאון היהודי באתונה על היהודים אצל הפרטיזנים, תערוכה טובה מאוד, הופיעו כל החבר'ה של אבא שלי, כל הלוחמים ואבא שלי הראשון כי ממנו יצא כל הסיפור. הוא ריכז את המידע על כל היהודים שהצטרפו לפרטיזנים. קראו להם פרטיזנים ביוונית, רזיסטנז והם היו באמת מחתרת. כשנגמרה המלחמה האשימו אותם בקומוניזם. לא חשוב אם היו שמאלנים או ימנים אבל הואשמו כקומוניסטים כי בדרך כלל המתנגדים הם השמאלנים והשמאל באותה התקופה היה קומוניסט. אנשים שלחמו למען המדינה נגד הגרמנים!! במיוחד באזור שלנו היה איום ונורא, היו 3 מלחמות כאן- מול אלבניה, מלחמת העולם ה-2 ומלחמת אחים. הפרטיזנים כאן גם התחלקו ל-2 קבוצות ואחד הרג את השני. היו עוד יהודים שהצטרפו לפרטיזנים, מעטים".

יום כזה יפה ולא אופייני לחודש נובמבר באזור זה של יוון, צבעי שלכת בשדרה שבה אנו יושבות מול האגם. מלא חיים כאן ומקסים כל כך שפשוט קשה לדמיין את שאירע כאן במלחמת העולם השנייה. התמונות שמצא העיתונאי מיואנינה לוקחות אותי למה שקרה כאן ב- 25 למרץ 1944. התאריך הזה הוא משמעותי גם עבור יהודי יואנינה וגם עבור היוונים, זהו יום העצמאות שלהם מהאימפריה העותמאנית. אי אפשר שלא לתהות האם תאריך זה נבחר בכוונה.

לאחר הצפייה בתמונות עברנו לשוחח על בתי הכנסת שהיו כאן ובית הכנסת שנשאר.

"בעבר היו 2 בתי כנסת גדולים ועוד 2 יותר קטנים שקראנו להם מניין לתפילות של יומיום. היום נשאר בית כנסת אחד- "קהל קדוש ישן" שנמצא בתוך החומה. למזלנו זה לא נהרס בזמן המלחמה כי ראש העיר ביקש מהגרמנים להשתמש בבניין בית הכנסת כספריה והגרמנים הסכימו. ראש העיר אסף מ-2 בתי הכנסת את כל כלי הקודש והחביא בעירייה ואחרי שהשתחררנו החזירו לקהילה היהודית. רק חפצים, אנשים לא, נפשות לא הצליחו להציל. בניין בית הכנסת בצורה הנוכחית לפי שלטים שמצאנו זה משנת 1826 אבל כמובן הוא נבנה על שרידים של בתי כנסת קודמים באותו המקום. יודעים מהמאה השמינית שהיה בית כנסת שם. אני מתארת לי שגם קודם היה שם בית כנסת. חתיכה גדולה של היסטוריה. למרות השנים אנחנו מחזיקים את ההיסטוריה והיהדות כמה שאפשר לפי היכולת. הפזמונים והצורה שאנחנו מתפללים בבית הכנסת היא שונה לגמרי ממה שאצל ספרדים או אשכנזים לכן אנחנו מנסים לשמור כל עוד שאנחנו בחיים על הסגנון הזה. הקלטנו כמובן הכול וההקלטות יהיו גם במוזיאון. אחרי מלחמת העולם השנייה אבא שלי ז"ל הבין שלא רק נפשות הלכו אצל הגרמנים והלך גם חלק גדול מהתרבות ומההיסטוריה של העיר לכן הוא הזמין מדענים מכל העולם ובאו לכאן מהאוניברסיטה העברית מירושלים ומפריז ועוד. והוא רץ מדלת לדלת לכל הנשארים והקליט את כל הפזמונים. בית הכנסת עבר שיפוץ. הוא נבנה מחדש ב-1826 ועובר שיפוצים כל הזמן. לפני שנתיים החלפנו את הגג כי זה היה כבר מלפני איזה 200 שנה וממש הרוס לגמרי וטוב שעשינו את זה. האמת שלקהילה אין הרבה כסף אבל משתדלים לשמור. הפעם הקהילה מימנה את זה, מכרנו בית עזוב שהיה שייך לקהילה ואמרנו שעם הכסף הזה עושים את הגג. לקח לנו קיץ שלם כי פה יורדים גשמים כל הזמן וברוך השם בתקופה שעשינו את שיפוץ הגג לא ירדו הרבה גשמים ואני הייתי הולכת כל בוקר לראות מה קרה. ממש היה קשה וברוך השם עכשיו הבניין עומד בסדר. תמיד יש איזה משהו שצריך להחליף ולתחזק. יש לנו חזן, לא רב. הוא מאוד מבוגר, מעל 90 והוא מתקשה לצאת מהבית אז כיום למעשה אין לנו רב ואין לנו חזן".

אלגרה גם סיפרה על המבקרים בבית הכנסת, מה היא מספרת להם ומה היא מציגה בפניהם. מה נשאר אחרי המלחמה, מה עושים כיום ומה התכניות לעתיד.

" בביקור בבית הכנסת אני מספרת על הסגנון המוזר של ארכיטקטורת בית הכנסת. ארכיטקטורה של בתי כנסת רומניוטים, זה לא כמו אחרים. המיקום של הבימה, צורת הישיבה, צורה שבה מרימים ומחזיקים את הספר. אפילו צורת הישיבה בתשעה באב שונה לחלוטין, יש מעין מדרכה קטנה שהיו יושבים בה למטה נמוך בתשעה באב, כמו אבל. צורת הישיבה ביומיום היא בספסלים במקביל, יש פרוזדור באמצע ויושבים גב אל גב. זה ייחודי ליואנינה. יש עזרת נשים אך לא משתמשים בה כיום כי אנו מעטים מאוד פשוט יושבים בהפרדה בספסלים. אחרי הארכיטקטורה אני מספרת על הקהילה היהודית ואם הם רוצים עוד יותר דברים אז על המנהגים: איך חגגו את החגים, איך היו המנהגים בחתונה, בחגים ובחיים היהודים בכלל. היה בעבר מישהו שמסתובב וקורא בקול: " זו שעה לסליחות", היה יוצא עם מקל ועובר איתו ודופק על כל החלונות וקורא בקול. זה היה לפני מלחמת העולם השנייה. עדיין ניתן למצוא את זה בירושלים ואפילו הזכירו את זה בהצגה בוסתן ספרדי. בכל פעם שרוצים לתאם ביקור ניתן לתאם דרכי או דרך משרד הקהילה. אני מתנדבת כי אני מדברת עברית. ישנו בחור נוסף יווני שעובד בקהילה אבל לא יהודי ולא מדבר עברית. ביקור בבית הכנסת תלוי בהתעניינות הקבוצה והזמן הממוצע לביקור הוא שעה בערך עם כל ההיסטוריה וכל היהדות ואחרי זה טיול פה בעיר כולל שכונה יהודית ואנדרטה שעשו לזכר היהודים".

התכניות לעתיד: " מוזיאון יהודי ביואנינה. אנחנו עכשיו מארגנים מוזיאון קטן בתוך בית הכנסת, יש דברים, הרבה דברים ולמזלנו בקהילה שלנו ישנה מרצה באוניברסיטה שהיא מרצה למוזיאולוגיה, בחורה יהודיה, קוראים לה אסתר סלומון והיא נתנה פרויקט לסטודנטים שלה איך לארגן מוזיאון. הפרויקט מוכן ואני יצאתי בשנה שעברה לאסוף קרנות באירופה ועכשיו כבר התחלנו מאוקטובר לטפל בזה. אני בטוחה שיצא משהו טוב ומאוד מקורי כי במקום מבקרים הרבה אנשים, לא רק ישראלים, לא רק תיירים מחו"ל אלא גם בתי ספר. בתכנית שלנו לפזר את התרבות, את הדת שלנו לכולם ואנחנו מקבלים את כל בתי הספר והאוניברסיטאות לא רק מיוון אלא מכל העולם. מתאמים איתנו ואנחנו לא מסרבים, אני הולכת עם כולם להסביר להם. ההסברים תלויים בגיל. אם הם ילדים קטנים אז בשפה יותר פשוטה ואם הם ילדים גדולים אז יותר מסובך קצת וזה מעניין מאוד. ככה עם ההזדמנות הזאת של ביקור בבית כנסת יוכלו לראות את המוזיאון ויקבלו מושג על החיים על ההיסטוריה על המנהגים ועוד משהו שלוחץ על זה הקהילה שלנו מבוגרת ואני לא יודעת עוד כמה שנים נהיה פה. אנחנו צריכים להשאיר משהו שהדורות הבאים ידעו. המוזיאון יכלול את החיים ביואנינה, רק יהדות יואנינה וגם על השואה כמובן. כמה כתבי יד נשארו לאחר המלחמה ונמצאים במוזיאון היהודי באתונה ואפשר למצוא בכל מיני ספרי תפילה -מה שבדקנו בזמן האחרון- בדף הראשון ובדף האחרון כתבו כל מיני דברים בספר כלומר מתי נולד ילד, מתי הוא חיתן את הבת, כמה מישהו חייב למישהו אחר וכו' והכול בעברית. הדברים שנמצאים במוזיאון באתונה לא יחזרו, יש לנו מספיק דברים אבל זה לא מה שחשוב, חשוב איך נציג את זה".

מה עושים כיום בחגים?: "ביום כיפור כשאנחנו רוצים להרגיש את החג ולהתפלל בבית הכנסת אנחנו מזמינים רב מאתונה, בן של ילידי יואנינה. הוא מכיר את הפזמונים והמנגינות שלנו ויחד עם זה מכיוון שאנחנו מעטים מאוד וצריכים להתפלל במשך יומיים אז אנחנו מזמינים את כל היהודים. קודם כל יוצאי יואנינה וגם את אלה שלא יוצאי יואנינה ממקומות שונים בעולם אז כל שנה אנחנו בערך 150-200 איש. השנה היו 150, הייתה תפילה ממש נהדרת וכולנו היינו עם ספר תפילות ובסוף השופר גרם לצמרמורת. וכדי שניפגש כולנו בטוב אנחנו אוכלים כולנו באולם של מלון אחד. הארוחה לא עולה כסף ומי שרוצה להשאיר תרומה יכול, הקהילה מממנת את הארוחה. לצערנו החיים פה הם לא חיים בכשרות מוחלטת, עושים מה שניתן לעשות. לקוחות שרוצים אוכל כשר זה אפשרי, מזמינים מהחבדניקים באתונה או בסלוניקי אוכל כשר. הם מספקים אוכל כשר בכל הדרגות. השנה הגיעו קבוצות מאוד חרדים ואם זאת קבוצה גדולה אז הקבוצה מביאה איתה רכב נוסף עם כלים וכל מה שצריך ושף שמבשל עבורם. עכשיו אנחנו מתכננים את ערב פסח, מקווים שיגיעו אנשים שנעשה סדר פסח כולנו יחד".

אלגרה ממשיכה ומספרת לי על בית העלמין העתיק: "יש לנו קבר אחים. זה בתוך בית העלמין שלנו. הוא נמצא בקצה השני של העיר. סגור אך יש לי מפתח". לשאלתי מי שומר על בית העלמין היא עונה בחיוך שובב: "מה ישמרו, המתים לא קמים" וממשיכה לספר לי על בית העלמין: "היו פעמים שהרסו אותו, מקרי ונדליזם עד שלפני כמה שנים תושבי יואנינה נוצרים התמרדו ויצרו שרשרת אנושית מסביב לבית העלמין והעניין תפס פרסום לכן התעניין משרד התרבות והעתיקות של יוון מכיוון שבית העלמין הוא עתיק מאוד והם החליטו לקחת חסות עליו וזה היה הפתרון הכי הכי טוב שרק יכולנו לחלום עליו. עכשיו בית העלמין תחת חסותם ואף אחד לא יכול לגעת בו. ישנם שם קברים עתיקים, מצבות עתיקות והמצבה הכי עתיקה היא מ-1426. הקבר הרומניוטי הכי עתיק שמצאו. גם את בית הכנסת רשמנו על משרד התרבות והעתיקות וככה 2 המקומות הכי חשובים לקהילה מוגנים כי במקומות אחרים בנו כל מיני דברים על שרידי בתי הכנסת".

לקראת סיום שוחחנו גם על האנדרטה לזכר יהודי יואנינה שנרצחו בשואה. לפי אלגרה האנדרטה היא הראשונה ביוון שנוסדה על ידי הקהילה והעירייה. האנדרטה מוקמה לא רחוק מהרחוב בו ריכזו את היהודים, אותו רחוב בו אנו יושבות ושותות קפה. את האנדרטה החליפו במהלך השנים לאנדרטה שתחזיק מעמד בתנאי מזג האוויר. החלטנו לצאת לטיול רגלי ברחובות השכונה היהודית לראות את האנדרטה. אלגרה סיפרה שהיא מגיעה מדי פעם ומנקה קצת את האנדרטה וש"הבחור הנחמד בחנות שליד שומר על האנדרטה".

במהלך הטיול הרגלי שלנו יחד היא סיפרה לי בהתרגשות על האירועים הרבים והמרגשים שקיימו ביואנינה במרץ 2014 לציון 70 שנה לשואת יהודי יואנינה. "היה טקס בבית הכנסת, היה קונצרט, קיימו טקס ליד האנדרטה ובבית העלמין. הרבה שגרירי מדינות הגיעו, היה כיסוי תקשורתי גדול. את לא תאמיני כמה יפה ומרגש היה, לאורך החומות עמדו ילדים והחזיקו נרות [לזכרם של 651 ילדי יואנינה שנרצחו בשואה] וכל מי שיצא מבית הכנסת הדליק נר, אנשים דמעו. לילדים הסברנו בדיוק למה הם עומדים שם ומחזיקים את הנרות, שידעו מה קרה".

המשכנו לטייל ולא היה ניתן להתעלם מכל הסממנים היהודיים על קירות הבתים ששרדו את הזמן שחלף. כשהגענו לרחוב מסוים אלגרה הצביעה על שילוט שם הרחוב- יוסף אליה וסיפרה לי כי מדובר על משורר יהודי צעיר שהיה חי ביואנינה בעבר אך מת צעיר. כל סימן על הקירות, כל אות, כל בנין גרמו לה להתרגשות, "תראי כאן, ככה היו בנויים הבתים היהודיים פעם. כל זה היה רחוב של יהודים. תראי את הסימנים על הקירות". אין ספק שההתרגשות שלה הייתה קצת מדבקת, חלק מהעדויות אני מכירה אבל חלק הפתיעו אותי. היה נחמד להסתובב ברחובות ולראות מה שהשאירה הקהילה היהודית מהעבר עבורנו. ממליצה לכם גם לבקר בבית הכנסת, לשמוע על הקהילה היהודית השנייה בגודלה ביוון, אחרי סלוניקי, לטייל ברחובות העיר ולהתרגש כמו ילדים כשתראו מגן דוד או כיתוב בעברית על אחד הבתים.

 

  israel-greece.com  clickgo.co.il © 2004-2017  epirus.co.il by greece-islands.co.il

Epirus.co.il is the biggest and only one portal in israel, promoting Epirus region for israel visitors & media , this site is part of israel-greece.com network of sites

 διαφήμιση     Greek Contact Sivan Zamir [Ceo] : greece.isl@gmail.com 

THANKS TO : Vassily Katsoupas - Dimitris Maziotis - Nikolaos Petsios -  Liana Agiovasiliotou - Vasilis Iosifidis - Giorgos Poulopoulos - Costas zissis - Achilles Papaefthimiou